אסיה אנטוב
   כללי     רקע   פעילות בליכוד  עקרונות מנחים    מאמרים     בתקשורת     גלריית תמונות     צרו קשר  

גטו ורשה, 60 שנה לאחר המרד

אם תגיעו לוורשה, אל תבקרו בגטו היהודי לשעבר. במדריכי הטיולים העכשיווים לא תמצאו עליו אפילו מילה -כל שכתוב שם הוא שחלק זה של ורשה נחרב עד היסוד. המדריכים מזמינים אתכם להסתכל בבתים הצבעוניים בסטארו ונובו מיאסטו -האיזור הישן והאיזור החדש ששוחזרו לאחר המלחמה, להביט מלמעלה אל הגשרים המפוארים שעל הוויסלה, לטייל ברחוב קראקובסקויה פריאדמסטיה ולהמשיך הלאה, אל פארק לאזיאנקי, שם משוטטים טווסים מפוארי נוצות ליד הארמון שעל המים, וניצב פסל האנדרטה למלחין שופן.

ואילו בגטו, בחצי השני של וורשה (מזרחית לרחובות אנדריאס ומרשלקובסקיאה) לא נותר כבר שום דבר מעניין. אזורים משעממים אלה בנויים בבלוקים סטנדרטיים מכוערים. את וורשה שלפני המלחמה מזכירים רק כמה בתים במצב איום, אפשר למנות אותם באצבעות הידיים. בטיח מתקלף, חלונות מנופצים ובליטות לבנים שבורות, הם ממתינים בסבלנות למועד שיהרסו אותם ויציבו במקומם ענקים מודרניים מבטון וזכוכית. להבדיל מהאיזור הישן והאיזור החדש, איזור זה בוורשה לא רוצים לשחזר, רק להיפטר כמה שיותר מהר מזכרם של אלה שהתגוררו כאן לפני המלחמה.

אל תכנסו לחצרות של אחת מחורבות אלה. בנויות בתוך הבית שעוטף עליהן סביב, הן מזכירות יותר מכל בארות עמוקים. כשתרימו את ראשכם לראות טלאי של שמיים כחולים, תתקפו בסחרחורת ונשימתכם תיעתק- אין שם אוויר חי.

אל תקנו עוגות במאפיה שבבית הישן בפינת קרחמלנוי, לא משנה עד כמה מעוררות תיאבון הן נראות- הכיווץ בגרון לא יניח לכם לבלוע. אל תלכו להביט באנדרטה לזכר גיבורי הגטו ברחוב אנילביץ'- זהו קיר שיש צונן מגולף במרכזו, כמותו אפשר היה לראות בכל פינה בערי בריה"מ לשעבר (אם כי זו, יש לציין, מקושטת בשתי מנורות בית המקדש).

אל תחפשו את בית היתומים, שנמצא עכשיו ברחוב וולסקאיה. ראשו של קורצ'אק בתוך צווארון שיש ענק לא יעורר אצלכם דבר מלבד תמיהה והשתאות. השלג הנמס זולג עליו, מתווה שביל רטוב- כמו מדמעות.

אל תבקרו במוזיאון הקטן לתרבות יהודית- על קירותיו תמצאו רק תמונות בשחור לבן מהגטו, בנוסף לערימה קטנה של חנוכיות שבורות ושעונים ישנים, כמו זה שנותר לי מסבי.

לא תשבעו הרבה נחת גם מבית הכנסת ששרד בגטו האופן מופלא, וכבר שנים לא נאסף בו מניין. מסביבו נעשו נסיונות קדחתניים ליצור מראית עין של חיים יהודיים: דוכן מזון כשר, תיאטרון זעיר, בניין הקהילה היהודית.

באיזור הגטו לשעבר אין סימן לרוח יהודית חיה, לא מוזיאונית. אין פה אף מרוח המנוחה וההשלמה של בית הקברות, או מן האוירה הסטרילית ומלאת ההוד שמוצאים לעיתים בין שרידי חורבות של מקדש. רק ריח מתוק עד בחילה של ריקבון, שדימיתי לחוש בו מרחף מעל מקום זה. עברו שישים שנה, אך כאן עדיין לא הסתיים תהליך החורבן והבניה מחדש המאפיין את העיר, ואיזור זה עדיין פוער בלב העיר פצע של בניה זולה ומהירה, לגמרי לא משתלב ברחובות הראשיים הפומפוזיים שסביבו.

אומרים שבקיץ מתכסה אושוויץ בדשא ירוק נוצץ הגדל פרא על האדמה המדושנת בשפע, יוצר ניגוד גמור עם הצריפים הקודרים שמהם נושב קור תמידי. כך יוצרים החיים ניגוד עם המוות. ואילו כאן, בשכונות אלה של וורשה, אין רואים לא מוות ולא חיים. בינות לשלג האביב הנמס ולבניינים המנסים, למרות כיעורם, להידמות לחיים, שוררת ריקנות מעיקה. והרי שתולים פה עצים, ואפשר לראות אנשים מטיילים עם כלביהם... אך לא, ריק כאן. באיזור הגטו, במרחק רחובות ספורים מהמרכז, אין חשים במהומה הקולנית של העיר ואין כל סימן לא למוות שהיה ולא לחיים חדשים. כנראה לא הספיקו להירקב עדיין התחושות, תחושותיהם של אלה אשר חיו כאן קודם, שתחילתם בקורת רוח ואהבה כלפי המולדת החדשה, לאחר מכן- תדהמה ובהלה, השפלות תמידיות, רעב וכאב בלתי פוסקים, ולבסוף- ציות מתוך אדישות או התנגדות שגורלה נגזר. הגופים אשר חשו כל זאת נעלמו, עלו בעשן השמיימה יחדיו עם הנשמות. אבל כל הסערה הבוערת הזאת של הרגשות, לא מצאה עדיין מנוח אף לא בבורות קברי אחים, כי הרי אפילו קברים כמעט שלא היו: כל מי שלא הוצא אל מחנות ההשמדות נשרף פה באש המרד. התעוקה הקודרת הזאת לא נספגה עדיין, לא הספיקה עדיין להירקב באדמה ולהפוך למצע גידול לדור הבא. כנראה לא היה לה די חמצן היסטורי- צער וכפרה, דיון וגינוי, הבנה והענקת משמעות- על מנת להרקב לעפר.

כאילו שהסתימה הונחה על השן בחיפזון רב מדי, בטרם הוסרו שורשי העצבים, ועכשיו הם משדרים גלי כאב ממקומם מתחת לסתימת האספלט, מגרדים כך שילדים ומבוגרים המגיעים לכאן מישראל ומהגולה מסתובבים פה כתרים אחר משהו, מסתכלים...

אך אין כאן דבר, אין מה לחפש. אפילו האנטישמיות הפולנית התעמעמה ודעכה, גם אם לא נעלמה לגמרי.

מה אם כן מושך אותנו אל מדבר מכוסה אספלט זה? השאלות שלא הצלחנו לפתור בעניין האשמה שנופלת לא רק על הגרמנים, אלא גם על הפולנים, על היודנראט, עלינו עצמנו? או אולי שאלת מהותו של העם היהודי, על הגולה בת האלפיים ההולכת ונעלמה שלו, ובמה הוא שונה משאר העמים, הנורמאליים? ולמה זקוקים אנו למדינה משלנו, ואיזו מדינה, ומה לעשות כדי שלא תושמד שנית?

אך התשובות לשאלות אלה אינן נשמרות בארכיוני המוזיאונים, אינן ניצבות כאנדרטאות בכיכרות העיר. עבור בכל הרחובות, התבונן בכל התמונות- לא תמצא דבר, הם רק יערפלו עוד יותר את דעתך, יעיקו על נשמתך.

ומה, אין הפולנים חשים באוירת הרפאים המצמררת של איזורים אלה, לא מרגישים בבוהקו של הטלאי הלבן שנתפר על ההיסטוריה שלהם? אך הרי לא תשאל אותם, ואילו הם בעצמם, אם ידברו, זה רק על כך שגם להם יש דודה, או סב, או אחיינית יהודיה אשר ניצלו, או אולי נעלמו ואולי בכלל עברו לישראל.

על מנת למנוע אי הבנה אציין, שאיני מתכוונת להציג לפולנים שום האשמות. וכי מה רציתי לראות פה? קהילה יהודית משגשגת שנולדה מחדש? לא, התחדשות הקהילות היהודיות בגרמניה וצרפת הם לדעתי טעות גדולה, שעליה עוד ניאלץ לשלם. אנדרטאות ומוזיאונים מעוררי דמעה? הייתי במוזיאונים רבים: "באביי יאר" ו"זמיאביה באלקה" באוקראינה, 'יד ושם' הישראלי, דירתה של אנה פראנק באמסטרדם. במוזיאון השואה בוושינגטון מצאתי מעין holocaust-land שבו אפשר לטייל בגטו, להיכנס לקרון שבו הוסעו היהודים, ואפילו לחקור את מבנה תאי הגז. מוזיאון זה, הבנוי בקנה מידה אמריקאי עצום שאין בו דבר מהאירופאי, מוקדש יותר לפוליטיקלי קורקט מאשר לשואה. השערוריה האחרונה סביב הקמתה של אנדרטת הנצחה במרכז ברלין, רק מוכיחה עד כמה לא נחוצה בנייתם של מוזיאונים אלה.

אם יש משהו שהייתי רוצה, הרי זה שהמקום הזה פשוט יעלם, שלעולם לא יהיה קיים, ביחד עם כל מה שקרה בו. אך מכיוון שזה בלתי אפשרי, צריך למצוא למתרחש את מקומו בתמונת העולם, לדחוק אותו אל שורת הטרגדיות ההיסטוריות שלנו שתחילתם בחורבן בית המקדש הראשון, אי שם מעל גירוש ספרד והפוגרומים של חמלניצקי. אך לעשות זאת, למצוא לו מקום מתאים במפה ההיסטורית, יהיה קשה בהרבה מאשר לאתר את מקומו במפה הגיאוגרפית. אין לנו עדיין מכונת זמן או מכשיר למדידת קרינה היסטורית, לאתר במדויק את מקומה של אנדרטת זיכרון נוכל רק על פני שלושת מימדי הגיאוגרפיה. ספרי זכרונות ,מחקרים היסטוריים ומאמרים רעיוניים נכתבים כל הזמן, אך שורת השואות שלנו תסתדר סופית רק כאשר ההיסטוריה תסגור מעגל מלא, ובית מקדשנו יוקם שוב. ועד אז...

עד אז, אל תבואו לוורשה. ואם תבואו, אל תבקרו באיזור הגטו היהודי לשעבר. טיילו לכם במקום זאת בפארקים ובארמונות ואל תסבו את תשומת לבכם אל הצלמיות הקטנות, המזכרות המפוסלות בעץ, שהוצבו בדוכני המכירה בשביל התיירים. צלמיות אלה אמורות לסמל –למרות חסרונו של דמיון חיצוני כלשהו- יהודים. "ז'ידים" בפולנית.

   כללי     רקע   פעילות בליכוד  עקרונות מנחים    מאמרים     בתקשורת     גלריית תמונות     צרו קשר